וינה עיר יפהפיה, בה מוסיקה, אמנות, ירוק ומים שלובים זה בזה.
מאמר זה נכתב בעקבות טיול שערכנו 'בתוך' סיפורי המשפחה שלי בוינה של תחילת המאה ה-20.
זכרונות ילדות
תמונה ראשונה: אחת היצירות שאהבתי בילדותי היתה הדנובה הכחולה, ואלס מאת יוהן שטראוס השני. בימים ההם היה בישראל ערוץ טלווזיה אחד בלבד, צפינו בשידור שחור לבן, ברקדנים רוקדים ואלסים בבית האופרה של וינה. הוקסמתי, דמיינתי את צבעי בגדיהם, חיכיתי לבקר בבית האופרה, לצפות בהם במציאות.
תמונה שניה: דירתם של סבתא רגינה וסבא לאו בקרית אליעזר, חיפה. יכולה לצייר היום את מבנה הדירה עם המרפסת הארוכה ממנה מבט אל עצי השדרה ברחוב צה"ל.
תמונה שלישית: ערב שישי, סבא לאו מנגן בכינור בבית האבות בו שהה באזור בית החולים כרמל, חיפה.
מאחוריו מתוך חלון ענק שוקעת השמש בים.
תמונה רביעית: על הפסנתר שלי ישבה לה בובה ורודה לבושה שמלה רחבה אותה סרגה סבתי. הייתי מוכנה אז לחיות בוינה של המוסיקה והנשפים האלו. חיה, דודתי, סיפרה שמקום מושבה המקורי של הבובה היה בכלל על הפסנתר שלה בבית הוריה.
מרץ 2023, הבובה מצטרפת אלינו לנסיעה לוינה.
רגינה ולאו, סבתי וסבי הוריו של אבי נשאו בוינה בשנת 1935, באותה שנה עלו לארץ והתיישבו בחיפה.
ארבע שנים לפני מלחמת העולם השניה (1939-1945) ושלוש עשרה שנים לפני קום המדינה (1948).
כשעלו סבי וסבתי לארץ גרו ברחוב חרמון או ברחוב מיכאל בשכונת הדר שבחיפה. שם נולד אבי נחמן. מכאן עברו לדירה ברחוב ברזילי בחיפה, שם נולדה דודתי חיה. אחר כך רכשו את הדירה ברחוב צה"ל בקרית אליעזר.
חלק מבני משפחותיהם עלו אף הם לישראל, ביניהם פרידה, אחותה של סבתי ואליהו, אביו של סבי שעלה במהלך המלחמה. אחרים התפזרו לצרפת, אנגליה ולארצות הברית. הנשארים מאחור נספו במלחמה.
וינה, מרץ 2023
את הביקור שלנו בוינה בחרתי לפתוח באותם מקומות הקשורים להיסטוריה המשפחתית.
רקע
סבתי וסבי רגינה ולאו, עלו לארץ מוינה, אוסטריה. אנשי תרבות. קראו שירה – גטה, היינה ואחרים, האזינו לקונצרטים ואופרות וגם הרבו לטייל. בוינה נהגו לפקוד את בית האופרה ולרכוש כרטיסי עמידה. בהתחשב בכך שמשך אופרה כ-3 שעות, בהחלט ראויים להערכה. חיה, דודתי, מספרת שסבתי שרה מדהים שירי שוברט.
בוינה עבדה סבתי ככובענית, התאימה ותפרה כובעים לנשים שהלכו לבית האופרה. כל אחת שם נהגה להתהדר בכובע יפה משל רעותה. היום ודאי היו מחשיבים אותה למעצבת עילית. כאן בארץ היתה עקרת בית. כאן בישראל, מן הסתם, מקצוע כשלה לא נדרש. רעיון של ייסוד חנות כובעים נפסל על הסף.
עד עלייתם לישראל נהגו סבי וסבתי לטייל הרבה ביערות ובהרים סביב לוינה. הם נהגו להחליק על הקרח ולגלוש סקי. כאן בארץ נהג סבי לצעוד מדי שבת מקרית אליעזר להר הכרמל.
סבי היה מוסיקאי, ניגן בפילהרמונית של וינה, לימד כינור ומנדולינה. הוא בחר לעלות לארץ ישראל מטעמים אידאולוגיים. בארץ עבד במחצבת אבן וסיד של סולל בונה באתר בן דור (היום נשר). עבודה שלא התאימה לו כלל. עורו נשזף והוא סבל מאוד. בערבים ניגן במנדולינה בתזמורת נשר, שלוחה של תזמורת שפיה המפורסמת. כשהוקמה התזמורת הפילהרמונית בתל אביב הוזמן לנגן אולם המרחק מחיפה ואפשרויות הניידות המוגבלות שהיו אז הכריעו. לאו הצעיר ויתר על ההזדמנות. לימים נגנה צליל ביתי בכינור וזכתה לקחת חלק באירועי הפילהרמונית עם נגנים כיצחק פרלמן ואידה הנדל בחלקם אף ניגנה בכינור של סבא לאו.
בוקר ראשון בוינה
אנחנו מתעוררים לבוקר קר. אחרי ארוחת בוקר וינאית טובה יוצאים מהמלון, מאתרים תחנת רכבת תחתית קרובה, יורדים בכיכר סטפאנוס הקדוש, Stephansplatz, הכיכר המרכזית בה ניצבת קתדרלת סט סטפאן. קר מאוד, מדי פעם יורד גשם ורוח חזקה מלווה את היום הזה.
בחרנו לפתוח את היום בבית הכנסת הגדול שטאט-טמפל Stadttempel בו נישאו סבתי וסבי. בית הכנסת נמצא ברחוב צדדי בקרבת כיכר סטפאן. בית הכנסת הגדול הוא היחיד ששרד את ליל הבדולח והמלחמה בשל קרבתו למבנים נוספים. יתכן שסיבה נוספת טמונה בכך שבקומה העליונה של המבנה שכן ארכיון הקהילה היהודית, שהיה חשוב גם עבור המשטר אז.
חזית בית הכנסת נראית כחזית כל בניין אחר, אלמלא השמירה במקום יתכן שתחלפו על פניו כמעט בלי לשים לב. בפנים הפתעה, בית כנסת מפואר בן ארבע קומות בנוי כחלל עגול בראשו כיפה מעוטרת כוכבים.
למעוניינים לבקר בבית הכנסת הגדול, בדקו את שעת הביקור, קראו את העדכונים באתר בית הכנסת.
באתרים השונים מופיע מידע סותר. אנחנו התבקשנו לחזור שנית בשעות הביקור הרשמיות או בשעות תפילה. יש להצטייד בדרכון.
העליה לקומות העליונות דרך גרם מדרגות לוליני, בשונה מהריהוט במקום, גרם המדרגות נראה כאלמנט ארכיטקטוני שהושאר כפי שנבנה.
מכאן אנו עושים דרכנו לכיכר היהודים היודנפלאץ Judenplatz ברובע האינרה שטאדט Innere Stadt. במשך דורות היוותה הכיכר את מרכז הקהילה היהודית בוינה. היום ניצבת במקום אנדרטה לזכר קורבנות השואה האוסטרים שנבנתה על ידי הפסלת רייצ'ל וייטריד Rachel Whiteread הבריטית. 65,000 יהודים אוסטרים נספו בשואה. מבנה האנדרטה כספריה הפוכה בה מדפים עמוסי ספרים בהם לא ניתן לקרוא עוד.
טרבלינקה – מתוך מכתב שהתקבל במשפחתנו ביולי 2020 מאת מרכז התיעוד האוסטרי: חיה גולדהבר, אמה של סבתי רגינה, ילידת 20.7.1872, למברג, נרצחה בשואה. בשנת 1938 חיה התגוררה בכתובת Taborstrase 61/1 בוינה ואולצה לעבור ל Pfeffergasse 2/2 בוינה לפני גירושה ב-1942. חיה הועברה מוינה לגטו טרזין (טרזינשטט) ב-20.6.1942. ב-19.9.1942 הועברה למחנה המוות טרבלינקה משם לא שבה.
אנחנו ממשיכים לצעוד לכיוון הנקודה הבאה, כתובת בית הוריה של סבתי רגינה.
חוצים את תעלת הדנובה לכיוון הרובע היהודי. הרוח החזקה מונעת את צילום הבובה כאן. אני מעדיפה שתשוב הביתה בשלום.
עוברים ליד שוק כרמלית Karmelitermarkt. כאן אנחנו כבר ממש מתחילים להרגיש את הרובע היהודי.
טאבורשטראסה רחוב היהודים
רחוב טאבורשטראסה מספר 61/1 Taborstraße . סבתי התגוררה כאן עם משפחתה על שנת 1934 אז גורשו לכתובת Pfeffergasse 2/2. מסתבר שהבית נמצא ממש מעבר לפינה, כביש מפריד בין שני הבתים.
בשנת 1935 נישאו סבי וסבתי ועלו לארץ.
טאבורשטראסה 59, השכנים של סבתי
עוקבים אחר מספרי הבתים, עוד רגע הגענו ו..אנחנו עוצרים. מול הכניסה לבית ברחוב טאבורשטראסה 59 הוטבעו אבני נגף.
כאן חיו לאו אדלר, יליד 1885 שגורש ב-1941, הנרייט אדלר, ילידת פלישה 1888 שגורשה ב-1941, אוסוואלד אדלר, יליד 1920 שגורש לאושויץ מ- FOSSOLI ב-1944 ואיזידור זלצר, יליד 1878 שגורש ללודג' ב-1941.
עוד על אבני נגף, במאמר שכתבתי כאן בבלוג.
פארק השעשועים Prater Amusement Park וגלגל הענק Wiener Riesenrad
החלטנו להמשיך לכיוון פארק השעשועים. מספרים שסבתי נהגה לספר בהתלהבות על גלגל הענק, שם בילו בני משפחתי בהנאה.
גלגל הענק נחנך בשנת 1897 והיה אטרקציה בודדת בפארק. היום הפארק עצום וכולל כ-250 מתקנים. בקצרה, בשנת 1916 נרכש על ידי יהודי וינאי. בשנת 1938 הופקע מידיו על ידי הנאצים. במהלך המלחמה הגלגל ניזוק, נשרף ויצא מכלל פעולה. אחרי המלחמה שופץ וחזר לפעול. היום תלויים על הגלגל מחצית מהקרונות שהכיל בעת ההקמה. עד שנת 2,000 עת נבנה גלגל הענק של לונדון, נחשב גלגל הענק בוינה כגלגל הענק הגבוה ביותר בעולם. גובה הגלגל כ-65 מטר, משקלו כ- 430 טון. הגלגל נראה מכל פינה בעיר, למעשה כבר במהלך הטיסה, לקראת הנחיתה ניתן היה להבחין בגלגל מעל לנוף העיר. בכניסה לגלגל עוברים דרך מיצגים מניאטורים המספרים את ההיסטוריה של הפארק ושל גלגל הענק מאז ההקמה ועד היום.
וינה עיר יפהפיה, מוסיקה, אמנות, ירוק, מים, נופים יפהפים עוטפים את העיר. לא פלא שבחרו לחיות דווקא כאן. עבורי שילוב כזה היה מנצח. בתקופה ההיא בכלל, וינה נחשבה למרכז יהודי פורח עבור אינטלקטואלים רבים, חוקרים, מוזיקאים, ספורטאים, רבנים וגם עבור התנועה הציונית.
טיילנו, נהננו, ביקרנו במוזיאונים, במידה, ספגנו הונדרטווסר, טיילנו בארמונות, בגנים יפהפים שוודאי יהיו יפים עוד יותר בעונת האביב, טעמנו שטרודל וינאי וגם שניצל וינאי. שמענו נגינת עוגב בכנסיות, חרשנו את העיר ברגליים, חצינו מעברי חציה בהם הפסים צבעוניים ו…נשארנו עם טעם של עוד. בביקור הבא ודאי נשלב כתובות משפחה נוספות ככתובת ביתו של סבא לאו, החנות של דודה פרידה וסבא מקס, אופרה שלא הצלחתי לשמוע הפעם, אנדרטת זיכרון חדשה בכיכר אוטו וגנר שבפארק אוסטריצ'י, ההרים סביב ויש עוד.
תמונה חמישית וגם תודה: פתחתי את המאמר הזה בתמונות ילדות, אסיים בתמונה מנעורי. בגיל 17, נבחרתי על ידי בית הספר להשתתף במשלחת נוער לעיר ברלין. יומיים לפני הנסיעה אבי פתח לפני אלבום תמונות משפחתי, הצביע על הדמויות אחת אחת וסיפר את סיפורן. חלקן הכרתי, אחרות נותרו תעלומה. במשך השנים אנחנו אוספים פיסת מידע ועוד פיסה, בשלבי עבודות השורשים גם כתבנו.
אני רוצה להודות במיוחד ליואב, בנה של סיגל בת דודתי, שבחריצות העמיק עוד, ליקט, אסף והשלים לכולנו את התמונה אודות המשפחה.