אצלנו בחצר בצל עצי הזית, קבוצת מטיילות ומטייל אחד שמו להם כמטרה להרחיב מעגלים ברחבי הפסיפס האנושי הגלילי, ישראלי, דרך טבע, חינוך ואמנות.
פברואר, בוקר גשום וקר, רגע לפני בואה של הסופה התורנית, ברברה, התייצבנו ביאנוח, כפר דרוזי בגליל הסמוך לכפר הורדים בגובה 650 מ', למפגש עם בני משפחת כמאל חטיב מזוית קצת אחרת, בוקר של חינוך, עשייה חברתית ואמנות.
פתחנו את הבוקר בגן הילדים המקומי. מייסר הגננת, בשקט שלה, שיתפה בדרכה החינוכית ישראלית. סיפרה על פרוייקט אזורי שקיימו עד הקורונה, ומבקשים להמשיך. מטרתו מפגש בין ילדי הכפר הדרוזי לילדים יהודים תושבי ישוב השכן כבר בגיל הגן, באופן הכי טבעי שיש, בלי לחכות לבגרות, לשרות הצבאי או לאקדמיה. נפגשו, חגגו חגים יחד, ביקרו בבסיסי צה"ל לקראת יום העצמאות, הכירו. המפגשים נצרבו בלבם של הילדים וגם יצרו חברויות בין המשפחות שלקחו בהם חלק.
כמאל, בעלה של מייסר, טיפוס של יזם מקומי, שיתף וסיפר על פרוייקטים מקומיים המוקמים בימים אלו ביאנוח ביניהם מוזיאון מורשת הדרוזים. את היום סיימנו במפגש עם אחיו, האני חטיב, אמן בבית הספר Artina school שהקים בכפר. את העבודות שהציג בזומו חצור ובנהריה הכרתי. עבודתו בחצור הרשימה אותי במיוחד.
האני שיתף את סיפורו, דרך היצירה והחשיבה האמנותית שלו, השימוש שהוא עושה ביצירתו בחומרים בסיסיים מהיום יום ושילוב המאפיינים מהמסורת הדרוזית כטיהור וטקסיות.
בדרך חזרה סמכתי על וויז… לכיוון ירכא דרך מטעי זיתים, דרך צרה, דרך, לא כביש, על כל המשתמע מכך, תלולה, חדה, מהמורות, אולי לא זו בה הייתי בוחרת ביום רטוב אך כל כך יפה.
חזרתי מהרהרת. החברה האנושית בישראל פסיפס אנושי שלם. מפגשים כאלו ראוי שיתקיימו כל העת, בין כל גווני החברה. מדוע יש צורך בפרוייקט מקומי? בעיני המפגש הבין אישי מגיל צעיר יש בו כדי ללכד, לתרום לגיבוש הזהות הישראלית בקרב כל תושביה, לשיח, הפחתת חסמים, מניעה של סטיגמות מיותרות ושיח מפלג. החשיפה הזו בגיל צעיר צריכה להיות חלק מהחינוך בישראל, חלק מהתרבות כאן ובוודאי לא פרוייקט דל תקציב, פרי רצון טוב של אנשי חינוך מיוחדים. אשרנו שזכינו בם.
אפי תודה לך על עוד ביקור מרתק.
